הראל חברה לביטוח בע"מ נ' גינון ואח'

פסק דין

לפני תביעת שיבוב בגין נזקי רכב מבוטח התובעת עקב תאונה מיום 11.2.10.

1.מבוטחת התובעת העידה כי נסעה במהירות כ-60 קמ"ש, כאשר הבחינה בעצם שנחזה מברזל על הכביש בנתיב נסיעתה. מאחר שלא היה באפשרותה לעקוף את העצם נוכח מכוניות שנסעו בנתיב מולה, היא עצרה את רכבה ולאחר מכן פגע ברכבה מאחור רכב נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). הנהגת הצהירה כי אין שול מימין לנתיב נסיעתה. הנהגת הכחישה את טענת הנתבע כי נסעה על שני נתיבי הנסיעה לסירוגין (ב"זגזוג").

הנהגת הגישה כנגד הנתבע תביעה בגין נזקיה העקיפים עקב התאונה בבית המשפט לתביעות קטנות, כאשר בהמלצת בית המשפט שם ניתן פסק דין המחייב את הנתבע לשלם לנהגת סך 2,800 ₪, המגלם את דמי ההשתתפות העצמית ששילמה הנהגת, תוך ויתור על מרכיב ירידת הערך שתבעה באותו הליך.

2.הנתבע טען כי הנהגת בלמה את רכבה שלא לצורך. העצם שהיה מונח על הכביש התגלה כשמשיה שבורה, כאשר ניתן היה להמשיך בנסיעה ולחלוף עליה, כשם שנעשה ע"י משאית שחלפה במקום לאחר התאונה. הוא נסע במרחק של כ-60 מטרים מאחורי הנהגת והסיט את רכבו שמאלה נוכח בלימתה הפתאומית. רכבו נפגע בפנס הימני בעלות 200 ₪ ואין היגיון כי הנזק הנתבע כאן נגרם כתוצאה מהתאונה. הנתבע אישר את הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט לתביעות קטנות, טען כי המגשר "הכריח אותו" להגיע לאותו הסדר ואישר כי שילם את סכום פסק הדין לנהגת, כשלטענתו, באותו מועד הצדדים אף הגיעו להסכם כי הנהגת תשלם את נזקו בגין התאונה.

3.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, בעדויות שבפני ובמוצגים שהוגשו, להלן החלטתי:

שמעתי את עדות הנהגת בפני ואני מקבלת את גירסתה באשר לאופן התרחשות התאונה. גירסתה זו אף הועלתה בטופס הודעתה על מקרה הביטוח, שלושה ימים לאחר התאונה, באופן מפורט, כאשר גם שם הבהירה הנהגת כי לא היה באפשרותה לעקוף את החפץ שהונח על נתיב נסיעתה, לאור מכוניות שנסעו מולה, וכי בלימת רכבה היתה מחוייבת המציאות. הנהגת עמדה על דעתה כי מדובר היה בעצם גדול מברזל, כפי שאף נטען בטופס הודעתה על מקרה הביטוח. גם אם בדיעבד הסתברה "זהות" החפץ, אני מקבלת את הצהרת הנהגת כי מבעוד מועד לא היה באפשרותה להבחין מה מהות החפץ שהונח בנתיב נסיעתה והיה עליה לנהגו בדרך שתמנע התנגשות בו.

אין חולק כי הנתבע פגע ברכב התובעת מאחור והדבר אף עולה מהתמונות שצולמו על ידי שמאי התובעת, ת/2. מחובת הנתבע היה לשמור מרחק מרכב התובעת באופן המאפשר לו לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה בהתחשב במהירות הנסיעה של כלי הרכב ובמצב הדרך. עובדה היא כי הנהגת הספיקה לבלום את רכבה מבלי לפגוע בחפץ המונח על הכביש, ואילו רכב הנתבע פגע ברכב מבוטח התובעת. אני מוצאת לקבוע כי הנהגת בלמה את רכבה כאשר הדבר היה הכרחי ואין מדובר, כטענת הנתבע, בבלימה שלא לצורך.

4.מעבר לאמור לעיל ומבלי להידרש לשאלה האם בפסק הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות על דרך הסדר פשרה בין הצדדים יש כדי להוות מעשה בי-דין גם בין התובעת כאן לנתבע, הרי גם הנתבע אישר כי שילם הלכה למעשה את סכום פסק הדין למבוטחת התובעת ויש לראות בהתנהגותו זו, בנסיבות המקרה דנן, כהודאה באחריותו להתרחשות התאונה. בנסיבות אלה, אינני מקבלת את טענתו כי לכאורה הוסכם כי מבוטחת התובעת תישא בנזקו שלו.

5.באשר לשאלת הקשר הסיבתי בין הנזקים הנתבעים לתאונה, הנתבע טען כי נגרם לרכבו נזק קל, ולשיטתו, הנזק הנטען על ידי התובעת כאן לא נגרם כולו כתוצאה מהתאונה נשוא תיק זה. לעניין זה ניתנה הצהרת הנהגת כי רכבה הועבר לבדיקת שמאי התובעת ארבעה ימים לאחר התאונה, כאשר מיום התאונה עמד הרכב בחניית ביתה של המבוטחת. צורפו אף תמונות הנזק ברכב התובעת, הנהגת הצהירה כי לא ארעו לרכב תאונות אחרות. הנתבע מצידו לא צירף כל אסמכתא באשר לנזק שנגרם לרכבו, לא צורפו תמונות ואף לא אסמכתא לעניין עלות תיקון הנזק. מעבר לכך, הוגשה חוות דעת שמאי מטעם התובעת. חוות דעת נגדית לא הוגשה על ידי הנתבע ולא נתבקש לחקור את שמאי התובעת. בשל כל אלה אני קובעת כי הוכח אף הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק הנתבע והיקפו של זה.

6.לכתב התביעה צורף אישור תשלום התגמולים ששילמה התובעת למבוטחתה וכן אסמכתא באשר לשכר טרחת השמאי.

7.אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך 18,697 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 21.3.10, בתוספת אגרת המשפט כפי ששולמה, שכר עדת התובעת כפי שנפסק בסך 400 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,200 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ד, 02 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: